הסבא זצ"ל

ולא נשכח חלילה את סבתא של הרב מרת חנה רודא:
מרת חנה רודא ע"ה נולדה בשנת תרע"ג בעיירה לוקוב (ליקעוו בפי היהודים) בפולין לאביה הגה"'ח ר' אהרן (בן ר' מנחם מענדל) שיינברג שהיה ידוע כתלמיד חכם עצום וירא שמים מרבים ועסק כל ימיו בתורה וצדקה וחסד במסירות רבה, כמו"כ היא היתה נכדת הגאון הצדיק רבי משה מעכיל זצוקלל"ה שהיה רב של העיר ביאלע, גזע של ר' דוד מלעלוב, היהודי הקדוש, ועוד ונפטרה לפני כעשרים שנה בכ אייר תש"ס.

מרת חנה רודא ע"ה הייתה חמותו (מזיוו"ר) של הגה"צ רבי שמעון ישראל שפירא שיבדלחט"א.

עמוד החסד
מגיל 4 היא כבר היתה מבשלת דייסה לאחיותיה הקטנות, מקטנותה היתה ניכרת ביראת השמים שלה, היא הייתה קוראת הרבה מדרשים ומעשיות מספרי קודש , ומביניהם היא ראתה עד כמה חשוב לגור בארץ ישראל, ועד כמה הצדיקים מסרו נפשם בעבור זה, ומאז היא החליטה שהיא חייבת לעלות לגור בארץ ישראל, ומאז היא התפללה הרבה לקב"ה שהיא אכן תזכה לעלות לא"י, וה' אכן נענה לתפילתה, מפאת הידע הרב שהיא ניכסה לעצמה מקריאת הספרי קודש היא נהגה למסור שיעור מדי שבת אחה"צ לכ-40 בחורות מבנות אגודת ישראל וכששמעו באגודת ישראל שהיא רוצה לעלות לא"י אז הם נתנו לה מיד אישור עליה על אף שאנשים אחרים שהגישו בקשה עוד לפניה עדיין נאלצו לחכות, בגלל 2 סיבות קודם כל היה לה בירושלים סבתא שהיתה גרה בבתי אונגרין (מרת פייגא שיינברג ע"ה) וגם ובעיקר בגלל דרישת אגודת ישראל בא"י בכדי שהיא תמסור שיעורים בא"י.

וכך בער"ח סיון בשנת תרצ"ה (בהיותה נערה בת 22) היא עזבה את כל משפחתה וזכתה לעלות לבדה לארץ ישראל, בנסיעה מפרכת הכוללת נסיעה ברכבת עד לוורשה, משם הפלגה באוניה כשבוע ימים עד לנמל ביפו, ולאחר מכן נסיעה לירושלים עיה"ק.

אֶחָד מֵעִיר וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה
בהגיע לעיה"ק ירושלים פגשה עם הסבתה הצדקנית מרת פייגא שיינברג ע"ה, לאחר מכן כשאחותה התחתנה בפולין והוריה רצו שתיסע לחתונה והם כמובן יממנו את הוצאות הדרך, היא לא הסכימה באומרה שלאחר שזכתה להגיע לארץ ישראל היא לא מסכימה לצאת בשום אופן מארץ הקודש, ואכן עד יומה האחרון לא יצאה מארה"ק.

ובזכות זה אע"פ שכל משפחתה (חוץ מעוד אחות אחת שבזכותה ג"כ עלתה לא"י קצת אחריה) נספו בשואה היא נותרה בחיים בזכות מסירות נפשה להגיע לארה"ק.

מהאירוסין תכף לחתונה
כשהגיע לארץ ישראל היא התחילה לעבוד כתופרת אבל לא לזמן רב משום שלאחר כ-3 שבועות היא התארסה עם הגה"צ רבי יונה לבל זצ"ל כשהוא שבועות מספר לפני הגיעו לגיל 20 שנה (אשר ידוע כמה חשוב העניין להתחתן לפני גיל 20) ולכן במסירות נפש הם התחתנו תוך שבועיים בתאריך יב' תמוז תרצ"ה.

לאחר חתונתם הם גרו בעיר העתיקה לאחר שנה ו3 חודשים הם זכו לחבוק את בנם הראשון ולאחמ"כ הם זכו לעוד 4 בנים ו4 בנות והם חינכו אותם על טה"ק בדרכו של רבינו הקדוש הננמ"ח וכך הם גרו בעיר העתיקה כ-13 שנה עד שנת תש"ח כשהערבים גירשו אותם מהעיר העתיקה.

מקלו של רביז"ל
בעניין זה כדאי לציין: שחבל על דאבדין שבעת הבריחה החפוזה נעלם מקלו של רבינו הקדוש זיע"א – שנעשה מכסף טהור והיה מעוטר בחן מיוחד – שהוחזק ברשותם והיה באותו עת אצל מישהו שחפץ בשותפות במקל קדוש זה ושכח מפאת הבהלה לקחתו עמו.

לאחמ"כ הם עברו לגור בליפתא לאחמ"כ בקטמון עם כלל אנ"ש ולאחמ"כ בבתי אונגרין.

הכנסת אורחים
מייד לאחר חתונתם בהיותם מתגוררים בעיר העתיקה הם פתחו הכנסת אורחים בביתם לכל הארחי פרחי שהסתובבו בירושלים, במיוחד לאותם אנשים שאף אחד לא הסכים להכניסם לביתו, מתוך סבלנות אין קץ גם בשעות הלחץ הכי גדולות, ואכן היה בן אדם שבחר לעצמו להגיע מדי יום שישי אחה"צ קרוב לכניסת השבת והטריח שיביאו לו אוכל והיה מתנחל בביתם ממש כמה שעות עד שסיים לאכול.

(עד כדי כך שהיא פעם סיפרה שפעם אחת בעת שהוא אכל היא הספיקה לסייד את כל המטבח).

כמו"כ כשנודע לה על מישהו שבור לב מסתובב בכותל ללא משפחה וללא קרוב שידאג לו לקחה לעצמה כמשימה בכל ערב שבת להכין סל מכל טוב לכבוד שב"ק ולרוץ לכותל להביא לו בכדי שיהיה לו לסעודות השבת חלות דגים יין בשר וכו'.

סעודת הילולא לכבוד רביז"ל
כמו"כ היא היתה מבשלת את סעודת היארצייט של רבינו וכן את סעודת היארצייט של מוהרנ"ת בעיר העתיקה לכל אנשי שלומינו.

כמו"כ כשהחסיד הגה"צ רבי משה בורשטיין זצ"ל, וכן הגה"צ רבי אברהם שטרנהרץ זצוק"ל עלו לא"י הם השתכנו בביתם עד שמצאו מקום לגור.

הכנסת אורחים 'לבל' במירון
וכמובן כידוע לכולם במשך 60 שנה עסקה במסירות נפש בהכנסת אורחים במערת הרשב"י במירון עוד משנת ת"ש כשהנסיעה למירון ארכה כמה ימים, היא היתה מכינה מר"ח אייר אוכל ליום ההילולא של רשב"י, וסוחבת איתה את האוכל מירושלים ברכבת לחיפה ולאחמ"כ במספר אוטובוסים עד להגיעם למירון, – בשנים הראשונות היתה מבשלת במטבח המרכזי יחד עם הרבנית הצדקנית מרת פרומא אנשין ע"ה, ובשנים לאחמ"כ בחדר 13 שמעל היכל הציוה"ק, ושם נמשכת מסורת ההכנסת אורחים מדי ל"ג בעומר עד עצם היום הזה – וכך עד לעת זקנותה היתה עומדת בל'ג בעומר על רגליה כמעט בכל המעת לעת, ומחלקת לכל הבאים אוכל להשיב את הנפש.

כמו"כ בכל ער"ח או ביומא דפגרא היתה נסחבת למירון עם כל טוב בכדי שיהיה לכל הבאים איך לסעוד את נפשם.

תורתה ותפילתה ואמונתה
בכל עת פנאי הייתה לומדת בספר צאינה וראינה, וספרי מוסר רבים כגון קב הישר, מנורת המאור, כמו"כ היא קראה פעמים רבות את הספר נחלת צבי (המתרגם קטעים מספר הזוהר הקדוש לאידיש במיוחד לנשים) כמו"כ ספרי הלכה רבים, ובעיקר הרבתה לקראות בספר התהילים בכל עת מצוא.

היא הייתה מקפידה להתפלל את שלושת התפילות מדי יום, ובשבת היתה קוראת את כל הפרשה מתוך החומש, פעם אחת בתמימותה שאלה את נכדה בערב ראש חודש האם הוא צם וכשהוא ענה שלא היא התפלאה כשסיפרה על עצמה שהיא היתה נוהגת בצעירותה לצום מדי ער"ח ולומר את היוכ"ק ובעת זיקנותה כשכבר היה קשה לה היא היתה צמה עד חצות, כמו"כ כל פעם שמישהו היה צריך ישועה היא היתה צמה ומתפללת ואומרת את כל ספר התהילים ומזילה דמעות.

סבלה במשך ימי חייה הרבה צער ומכאובים ניסיונות וצרות, נפטרו לה על פניה בעלה הגה"צ רבי יונה זצ"ל בהיותו כבן 46 שנה בלבד ומאז נשארה אלמנה כ-40 שנה וגידלה לבדה במסירות נפש את ילדיה, כמו"כ נפטרו לה בחייה בן אחד, ו-3 בנות (ביניהם אשתו של הגה"צ רבי שמעון ישראל שפירא שיבדלחט"א) והשאירו יתומים קטנים, (בתה מרת מלכה כהן השאירה תאומות בני חודש בלבד והיא גידלה אחת מהם בביתה) ואת כל משבריה וגליה קיבלה באמונה ותמימות.

"אחכה לו בכל יום שיבוא":
כמו"כ האמונה הפשוטה שלה בכל דברי חז"ל הקדושים היה דבר היוצא מגדר הרגיל, גם אמונתה בביאת משיח צדקינו היה כ"כ מוחשי עד כדי כך שפעם בעת שתפרה בגד לעצמה והוא יצא מאד יפה אז היא שמרה את זה לקבל את פני משיח צדקינו, וכן הכינה יין משובח במיוחד בכדי לקבל את פני משיח צדקינו.

כמו"כ כמנהג אנ"ש היא זכרה כל ימי חייה את יום המיתה קנתה לעצמה חלקה בהר הזיתים, והיו לה תכריכים מוכנים. נפטרה בתאריך כ' אייר תש"ס. ת.נ.צ.ב.ה.